עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' רחמאילוב

החלטה

ראשית דבר

לפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק ידה של המבקשת מהדירה המצויה ברח' לוי אליהו סלם 8, רמלה וכן סעד נוסף לתשלום 15,720 ₪ בגין אי תשלום דמי שכירות.

המשיבה הינה הבעלים של הנכס האמור מעלה וחברה לאומית העוסקת בניהול ואחזקת נכסי דיור בשם ממשלת ישראל.

כעולה מכתב התביעה וצרופותיו, בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 26.10.80, לפיו השכירה המשיבה למבקשת את הנכס בשכירות שאינה מוגנת מכח חוק הגנת הדייר.

טענות הצדדים

המבקשת העלתה את טענותיה במסגרת בקשת הרשות להתגונן וטענה כי הינה בעלת ליקויי ראיה ומחזיקה בתעודת עיוורת מטעם משרד הרווחה וכן מוגדרת כנכה בשיעור של 75% לצמיתות ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי.

המבקשת ציינה כי במועד חתימת ההסכם לא ידעה קרוא וכתוב ועל כן לא יכלה לדעת על מה היא חותמת.

לטענת המבקשת, הואיל והדירה הושכרה במסגרת הדיור הציבורי משך 30 שנים ובהיותה עולה חדשה, הרי שמדובר בשכירות מוגנת מחוק הגנת הדייר.

יתרה מזאת, סעיף 23 להסכם השכירות הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד כאשר קובע שאין מדובר בשכירות מכח חוק הגנת הדייר.

המבקשת הסבירה כי במהלך המכריע של השנים בהן התגוררה בנכס שילמה את תשלומי דמי השכירות החודשיים, אך במהלך השנים מצבה של הדירה הלך והתדרדר מבחינה תחזוקתית, צנרת המים התישנה, תריסים רבים נשברו ולמעשה הדירה לא הייתה כשירה למגורים.

המבקשת טענה כי הואיל ודירתה לא תוקנה ויצאה מכלל שימוש, נמנעה המבקשת לשלם את דמי השכירות משך 3 חודשים. לשיטת המבקשת אין הצדקה לתשלום דמי שכירות בגין דירה שאינה ראויה למגורים.

חרף הוראות סעיף 9 להסכם השכירות הקובעות כי על המבקשת מוטלת חובת ביצוע התיקונים בדירה, טענה המבקשת כי לא נמסר לה דבר בנדון במועד החתימה על ההסכם.

המבקשת טענה כי בשנת 2010 לא יכלה להישאר לגור בנכס בשל מזג אויר סוער. משכך עברה לגור באופן זמני אצל בנה בעיר אילת, אך לדבריה מעולם לא נטשה את הדירה.

ביום 28.1.13 וביום 16.7.13 התקיימו דיונים לפני , ובמסגרתם נעשו ניסיונות למצוא חלופה ראויה למבקשת במסגרת הבקשה למתן רשות להגן כאשר זומנו לדיון נציגים מטעם משרד השיכון והבינוי ומטעם עמידר. בסופו של דיון ממשוך הודיעו הצדדים כי יעשו ניסיון לגבש הסכמות אשר יוגשו לתיק. משכשלו ההסכמות הגישו הצדדים סיכומים לבקשה למתן רשות להתגונן ולאחר קבלת הסיכומים ניתנת בזאת החלטתי בבקשת הרשות להגן.

עולה מסיכומי המשיבה כי ביום 13.5.10 נפתחה התביעהה משני טעמים. האחד- המבקשת נטשה את המושכר והשני - אינה משלמת את דמי השכירות למשיבה.

לשיטת המשיבה, טעמים אלו לא נסתרו ע"י המבקשת ויתרה מזאת המבקשת אף הודתה באי-תשלום דמי השכירות בסעיף 24 לבקשת הרשות להתגונן וכן מבקשת להגיע להסדר תשלומים.

המשיבה הסבירה כי סעיף 4 להסכם השכירות קובע כי כאשר המבקשת מפסיקה את תשלום דמי השכירות, הרי שיופסק הסכם השכירות.נוסף על כך, נסמכת המשיבה על סעיף 7 ה' להסכם השכירות, לפיו משנטשה המבקשת את הדירה, עומדת למשיבה עילה נוספת לסיום ההסכם ולפינוי הנכס.

המבקשת השיבה לדברי המשיבה בסיכומי תגובה וטענה כי כלל לא נחקרה על תצהירה בשלב הרשות להתגונן ומשכך תצהירה לא נסתר.

כמו כן, המבקשת טענה כי הואיל ובית המשפט מצא לנכון לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, הרי שבחן את שאלת סיכוי ההגנה של המבקשת, מתוך כך יש לקבוע כי סיכוי ההגנה טובים ולקבל את בקשת הרשות להתגונן.